קשר רעיל
לא מבקש רשות כדי לחזור.
לפעמים, אפילו לא חריץ.
הוא פשוט חוזר, ברגע אחד.
כאילו כלום לא קרה.
כאילו הלב לא דאב,
כאילו לא נשבעת לעצמך
שזה נגמר.
וזה משאיר סימן שאלה גדול.
כואב.
שופט.
למה חזרתי? למה האמנתי שוב?
מה לא בסדר בי, אם הכל היה ברור ובכל זאת חזרתי?
ובמקום תשובה, מגיעה אשמה.
כשמצליחים להתרחק מקשר כזה, מבינים...
שהמשיכה שהייתה שם הייתה בלתי נמנעת.
כי האהבה הרגישה כמו להבה.
כמו איבוד שפיות זמני.
אהבה שמכלה.
זו אהבה שנולדה מתוך חוסר שמושך חוסר.
מפצע שפוגש פצע.
מרצון שיאשרו אותנו דרך משהו שאינו שלם.
וזה בסדר.
זה מה שהיה צריך לקרות.
זה מה שהפגיש אותך עם השדים הכי עמוקים שלך.
עם הפחדים, הרעב,
והחלקים שחיפשו בית.
אם את כאן עכשיו וקוראת את זה,
את כבר יודעת.
זה מרגיש כמו תהום.
אבל מעל התהום הזאת,
את כבר בונה גשר.
השאלות משתנות מאיך חזרתי שוב ושוב,
ל-איך אני ממלאת את הבית שלי קודם דרכי. 💜
זה שלב שמבקש ממך להפסיק להילחם,
ולתת לקצב הטבעי שלך להוביל.
מוכנה לאפשר? 🦋