אחרי הגירושים, ואחרי עוד פרידה שטלטלה אותי,
הגיע הרגע שכולם חיכו לו.
גם אני.
הסערה נגמרה.
כבר התגברתי, פחות או יותר.
כבר ידעתי מה אני לא רוצה, ואפילו קצת מה כן.
והחברות שלי אמרו:
"לכי, תחגגי.
סוף סוף השתחררת.
יש לך ימים בלי הילדים,
תיהני."
ואני השתבללתי.
כי הקשרים שהשאירו בי חותם צרוב שינו את מה שהכרתי בי אז.
כל כאב השאיר טראומה, וכל נטישה השאירה חלל.
ולא יכולתי באמת להתקדם לשום מקום.
בהתחלה רצתי ממשימה למשימה.
התחלתי להתנהל ולהעמיס על עצמי, כי האמנתי שזה מה שישחרר אותי.
אך למעשה, ככל שרצתי וברחתי מהדברים, הם חזרו אליי ביותר עוצמה.
כל זוגיות שהכנסתי לחיי נגסה עוד ועוד בכאב.
שנים לא רציתי זוגיות.
כל כך פחדתי שאחזור שוב ושוב לאותם דפוסים.
וזה באמת מה שקרה.
מצאתי את עצמי בלופים של מחשבות, מנהלת בראש שיחות שלא התקיימו, ושואלת: "איפה טעיתי?
אולי משהו בי לא בסדר?"
כמה נשים אנחנו מכירות שמשדרות "עסקים כרגיל"?
מתרוצצות, בונות קריירה, מטפלות בילדים, עוברות משברים, ועדיין הכול על הכתפיים שלהן.
יחד עם הריצוי, הוויתור העצמי והכעס המצטבר.
וגם אני הייתי ככה.
עבדתי, תפקדתי, החזקתי את כולם.
ובתוכי היה ריק.
שקט כזה, שעושה המון רעש.
ושאלה שהדהדה כל הזמן..
מי אני עכשיו?
