מה שנשבר בפרידה הוא לא הלב: מה קורה לאגו כשהקשר נגמר

מה שנשבר בפרידה הוא לא הלב.

באופן די מפתיע, וכמשהו שלא ממש מרבים לדבר עליו, זו הזהות שלנו ש"נשברת".

כשאני עברתי את הפרידה שלי, אחת המטפלות אמרה לי שזה "האגו שלי". היא צדקה, אבל המשפט הזה לבד לא עזר לי לשחרר. הייתי צריכה להבין מה האגו עושה שם, ולמה.

האגו בונה בית בתוך ה"אנחנו"

האגו שלנו הוא אמן של הגדרות. הוא בנה לעצמו בית בתוך ה"אנחנו".

הוא לומד את עצמו דרך התפקידים שהוא ממלא: בת זוג, נבחרת, אהובה, מי שחשובה למישהו. דרך המבט של האחר, ודרך הסיפור שסיפרת לעצמך בזוגיות שהייתה.

בזוגיות, ההגדרה הזו מרגישה יציבה, גם כשהקשר עצמו לא יציב.

למה הכאב מרגיש כמו הדבר היחיד שיציב

אחרי שהקשר מסתיים, האגו מחפש הגדרה חדשה. אבל עד שהוא מוצא כזאת, הוא מתעקש להיאחז במקומות שהוא כבר מכיר.

ולפעמים, הצער עצמו מרגיש כמו הדבר היחיד שעדיין יציב. האגו בוחר בזהות של כאב על פני אי ודאות. עדיף להרגיש משהו, גם אם הוא כואב, מאשר לפגוש את הריק.

לכאב יש צורה. יש לו שם. בעולם שהפך פתאום לחסר הגדרה. ולכן אנחנו ממשיכות להחזיק בו.

גם כאב הוא משהו שאפשר להכיר. והאגו נאחז בסיפור הישן, עד שמתפנה מקום למשהו חדש.

אם את מזהה את עצמך כאן

אולי את מוצאת את עצמך מחזיקה בכאב, בכעס או בגעגוע, ולא מבינה למה זה לא משתחרר. אולי השאלה "מי אני בלעדיו?" מפחידה אותך יותר מהגעגוע עצמו.

זה לא אומר שמשהו בך לא בסדר. זה האגו, שמנסה לשמור עלייך מהתחושה שאין לך מקום. הוא מחזיק בהגדרה הישנה, כי עוד אין לו חדשה.

הרווח שנפתח

במקום שבו הסיפור נגמר, נפתח רווח.

ובתוך הרווח הזה יש שקט. ובתוך השקט הזה עוד אין סיפור.

רק התחלה של מישהי שעוד לא פגשת.