"למה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו?" הלופ שאחרי פרידה
מה הוא עושה עכשיו? האם הוא חושב עליי? איך הוא כבר המשיך? ולמה אני לא מצליחה לשחרר?
הרעש הזה מתחיל אחרי פרידה, ולפעמים ממשיך הרבה אחרי שהקשר כבר נגמר. אם את מכירה את זה, את בחברה טובה. גם אני הייתי שם.
ארבע שנים אחרי שהוא עזב
הוא כבר לא היה בחיים שלי. אבל הוא עדיין היה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר, והמחשבה האחרונה לפני שנרדמתי.
קרוב לארבע שנים הייתי בלופ של עצבות, פחד ודריכות. כל כך התרגלתי לחיות בדריכות של מריבות, העלמויות וקרבות, עד שכבר לא זכרתי איך זה מרגיש פשוט להיות רגועה.
וזה לא הסתדר לי. הייתי אישה חזקה. הצלחתי בעבודה, החזקתי בית, הייתי אמא. אז איך יכול להיות שקשר אחד שהסתיים הביא אותי לתחתית?
ידעתי שהקשר לא היה טוב לי. ידעתי שהפרידה אמורה להיות הדבר הכי טוב שקרה לי. אבל הידיעה הזאת לא עזרה לי לשחרר.
הלכתי למטפלות, לפסיכולוגיות וגם לפסיכיאטרית. אחת אמרה שזה האגו שלי, אחת אמרה שזו הטראומה מאבא שלי, אחת הסבירה שהוא נרקיסיסט. כולן צדקו. אבל אף אחת לא ענתה לי על השאלה שהכי כאבה: מה אני עושה עכשיו כדי להפסיק לחיות בתוך הסיפור הזה?
וככל שחברות ומשפחה אמרו לי "מה יש לך? צאי מזה", המצוקה שלי רק גברה.
הלופים בראש הם גנבי אנרגיה
מה היה. מה הוא התכוון. למה זה קרה. מה יקרה אם.
המחשבות האלה גורמות לך להתחיל את היום כבר עייפה. להגיע לעבודה בלי אוויר, להיות חסרת סבלנות לילדים, או להרגיש שהשמחה שלך תלויה במילה טובה מהצד השני.
שווה לשאול רגע: כמה אנרגיה מושקעת אצלי היום בניסיון "לפתור" את העבר? וכמה נשארת לי כדי לבנות את עצמי מחדש?
השיחה שלא התקיימה
אחד הדברים שהכי מקשים להתקדם אחרי פרידה הוא השיחה שאת עדיין מנהלת בראש. כל מה שרצית להגיד, כל התשובות שאת מחכה לקבל, כל מה שלא נאמר.
את מחכה שהוא ייקח אחריות. שיגיד שהוא פגע. שהוא השלה אותך. וכל עוד זה לא קורה, את מרגישה תלויה באוויר, כאילו הוא זה שצריך לתת לך אישור להמשיך קדימה.
ברוב המקרים, השיחה הזאת היא בכלל בינך לבין עצמך. מתחת ל"למה הוא לא לקח אחריות?" יושבת אכזבה מהבחירה שלך: מזה שרצית להאמין, מזה שהייתה לך תחושת בטן ובכל זאת נשארת, מזה שהיום את לא בטוחה שאפשר לסמוך על הבחירות שלך.
אם הקשר נשאר אצלך כמו לופ פתוח, את היחידה שיכולה לסגור אותו.
ההודעה שלא שלחתי
המחשבות התחילו לעלות. העבר. ה"למה זה נגמר ככה?". והשאלה שמכאיבה יותר מכולן: "מה איתו עכשיו?"
הרמתי את הטלפון. כתבתי שורה אחת, משפט אחד. אבל הפעם עצרתי, ולא שלחתי.
הרבה זמן ניסיתי להבין מה היה שונה הפעם. ואז זה התבהר לי: זה לא היה געגוע אליו. זה היה פחד מהבדידות. פחד שהתחפש לגעגוע.
חלק בי רצה לחזור רק כדי לא להרגיש לבד עוד ערב אחד. אבל הפעם הצלחתי לזהות את זה.
וההודעה שלא נשלחה? היא לא הייתה ויתור. היא הייתה גבול, אמיתי ופנימי. פעם ראשונה מזה הרבה זמן שבאמת שמרתי עליי.
ההודעה נמחקה מהמסך, אבל היא השאירה בי תחושה חדשה של שקט. מהסוג שלא צריך תשובה, הוכחה או אישור. והיכולת לעצור לא הגיעה ממאבק. היא נוצרה מבהירות, משינויים קטנים שמתחילים להרגיש אפשריים.
עובדה מול פרשנות
אחת ההפרדות החשובות ביותר, ואחד הצעדים הראשונים בתהליכים אצלי, היא להבין מה באמת קורה עכשיו, ומה הפרשנות שלך.
הוא לא התקשר. זו עובדה. "לא אכפת לו ממני", "עוד מעט הוא יעזוב": זו כבר המשמעות שנתת לעובדה, והיא מגיעה מחוסר הביטחון.
את מתגעגעת. הגעגוע אמיתי. "אם אני מתגעגעת, כנראה שהפרידה הייתה טעות": זו כבר מסקנה.
כשלא למדנו להרגיע את הפחדים, הם לוקחים מחשבה של עכשיו ומחברים אותה לאירועים מהעבר. וכשיש רעש, אין בהירות. וכשאין בהירות, קשה מאוד להתקדם.
מאיפה מתחילים לצאת מהלופ
- לשים לב ללופ. להגיד לעצמך "זה שוב הלופ", במקום להיכנס לתוכו עוד פעם.
- כשעולה הדחף לכתוב לו, לעצור ולשאול: זה געגוע אליו, או פחד מלהיות לבד הערב?
- להפריד בין מה שקרה לבין מה שהפחד מספר לך עליו.
- לשאול למה את ממתינה: לשיחה, לתשובה, להתנצלות? ומה את יכולה לתת לעצמך כבר עכשיו.
- לבנות מחדש אמון בבחירות שלך, צעד קטן אחרי צעד קטן.
המטרה היא להגיע למקום שבו תוכלי לומר לעצמך: "אני יודעת לבחור, אני יודעת להקשיב לעצמי." כשאת יודעת מי את ומה את רוצה, כבר קשה לבלבל אותך.
קרן כץ
קרוב לעשור אני מלווה נשים אחרי פרידה וגירושין, במשבר או בהתלבטות בזוגיות, ובפתיחה של פרק חדש. מגישת הפודקאסט "הפרק שאחרי פרידה".
